הנסיעה עולה בעיניים לפני שהגוף בכלל צריך אותה — כאילו הדרך עצמה היא זיכרון ישן שנפתח מחדש. הזהב העדין של ונוס מתנגן לאט כמו אור ראשון שמחלחל דרך אדמה לחה, ומתערבב עם צעדים קלים בשלג שנשמעים מבעד לחלון המכונית, כמו מישהו שהולך ליד הנהג ולא אומר מילה. קשה להישאר ער בתוך זה — הלב נע, אבל בעדינות, כאילו זוכר לימים של קיץ ושל בית הסבתאות שחזרו אחורה איתו בדרך. זה מתאים לנסיעה ארוכה עם חלון מעורפל, או לתנומה קצרה שמתעוררת בתחנה הבאה — הגבול המתוך בין חלום להגעה.